$ {alt}
מאת סינדי פוסטר

הדרכה למתן סוג חדש של תרופות

המטופלים שלך מלמדים אותך המון.

בהיותו רופא צעיר בעיירה קטנה באיידהו, דיוויד ראקל שיתף את כל תפקידי התורנות עם רופא אחר בבית חולים עם 14 מיטות. המצב הזה, הוא אומר, התעלם מהעניין לעסוק ברפואה באופן שמנסה למצוא את שורש הבעיות הרפואיות, במקום לכתוב רק מרשמים לסימפטומים.

"אם התעוררת בשעה 3 לפנות בוקר, אינך רוצה להתעורר שוב לאותו דבר שני לילות לאחר מכן אם תוכל לעזור לזה", אומרת ראקל, יו"ר המחלקה לרפואת משפחה וקהילה באוניברסיטת ניו מקסיקו. מרכז למדעי הבריאות.

המטופלים של ראקל היו שכניו. הוא החל להקשיב לסיפוריהם, והתחיל לראות כיצד כאבי ראש של מיגרנה צצים לפעמים לאחר התעללות או הדרך שבה התלקחויות מפרקים עלולות לפגוע ביחסים משפחתיים, מה שמוביל לאשמה ולטינה.

"בעיר הקטנה ההיא אפשר היה לראות את המורכבות מאחורי הצגת סימפטומים", אומרת רקל. "זה לא היה המקרה של כל מטופל או כל אבחנה, אבל היו הרבה פעמים."

התחלות אלה הובילו לספרו החדש, הקשר הרחום: כוחה המרפא של אמפתיה והקשבה מודעת.

"התחלתי להתעניין במחקר כיצד התהליך הטיפולי שלנו, הנוכחות שלנו עם בן אדם אחר, ישות יכולה למעשה להיות אחד מכלי הריפוי החזקים ביותר שיש לנו", הוא אומר.

הוא חיבר מחקר שהראה כי חולים שמרגישים קשר עם הרופא שלהם מייצרים למעשה רמות מוגברות של תאים חיסוניים הנלחמים במחלות. "כולם חושבים שזה המרשמים שאנחנו כותבים שמרפאים, אבל מחקרים הראו שהם לרוב רק אחוז קטן מהאפקט המרפא", הוא אומר.

סטטינים, למשל, הם אחת התרופות היעילות ביותר - אך היחידות מפחיתות את הסיכוי להתקף לב שני ב -15 עד 20 אחוזים.

"לרוב התרופות שאנו רושמים יש השפעות ספציפיות שניתן לשפר אותן על פי אופן מתן התרופה. רוב הריפוי מגיע מהטקס הטיפולי שאנו יוצרים, הציפיות, התקווה, האמונה שחולה יכול להשתפר".

טקסים, טקסים ותהליכים אלה יכולים להועיל הן למטופל והן למתרגל, לדבריו, והם מועצמים על ידי אמפתיה וחמלה.

"המטרה העיקרית של הספר היא לספק כלים רבי עוצמה שאנשים יכולים להשתמש בהם כדי להשפיע לטובה על אחרים - בין אם הם מטופלים או בני משפחה - כדי לעזור למישהו להגיע למקום טוב יותר", אומרת ראקל. "היופי בעשייה היא שהריפוי הולך לשני הכיוונים. למעשה היה מחקר שמראה כי חמלה מגבירה את האנרגיה והאמפתיה יכולה להקטין אותה".

ראקל מסבירה, "אמפתיה רואה אותנו כשני אנשים שונים. אמור שאתה סובל מכאבי גב איומים, אני יכול להדגיש באמירה 'אני רואה את כאבי הגב שלך ואני חייב לעשות משהו כדי לעזור לך'. אני רואה אותנו כשני אנשים נפרדים, ואני משקיע על עצמי הרבה לקחת את כאבי הגב שלך ולתקן אותם. אם אני לא יכול לתקן את כאבי הגב שלך אז אני אתחיל להרגיש לא יעיל, כמו כישלון ".

לעומת זאת, חמלה מרמזת שאנשים סובלים יחד כחלק ממכלול גדול יותר, שאנו מחוברים זה לזה. "אם אני עוזרת לך, אני עוזרת לעצמי," אומרת ראקל. "אם אני לא יכול לפתור את הבעיה שלך אז נוכל לפחות לפתוח דיאלוג ובתקווה ללכת למקום שממריץ את שנינו."

ראקל אומרת שהאמון שנבנה בין ספק למטופל מוביל למה שהפסיכולוג והתיאולוג ד"ר ג'יימס פינדלי מלמד כמעגלי הסבל.

"אנחנו קוראים לזה הריקוד הטיפולי", הוא אומר. "למשל, אם אני מודע לעובדה שנכנסתי לרפואה כיוון שרציתי לשרת ולעשות משהו אלטרואיסטי, זה מניח אותי, נותן לי אנרגיה לשים רגל במעגל הסבל שלהם.

"אני מקווה שהמטופל שלי מבין שהוא לא לבד ויש לו מישהו שהם יכולים לסמוך עליו. אחר כך הם יכולים לעשות צעד מחוץ למקום שבו הם נמצאים. זוהי ההתחלה של הריקוד הטיפולי הזה. לפעמים אתה מוביל ולפעמים הוא מוביל, וזה ריקוד יפה כשהוא הולך הלוך ושוב ".

ראקל יודעת שעמדתו יכולה להיות שנויה במחלוקת, מכיוון שאנשים רבים מסוגלים לשרוד דברים נוראים רק על ידי היכולת להתנתק מהתהליך, אך הוא טוען שאפילו שיחה אחת יכולה להועיל אם היא תוביל את המטופל והרופא לתובנות חדשות לגבי מה שיש נחוץ כדי שתסמין יפתור.

"יש כאן מידה של טריאז '", הוא אומר. "לא כולם זקוקים לגישה הזו, אבל כל כך הרבה אנשים שצריכים אותה לא מקבלים אותה".

קטגוריות: מעורבות קהילתית, מחקר, בית הספר לרפואה, סיפורים מובילים