חינוך מגלם

תרומות אנטומיות תומכות בתכנית לימודי הבריאות של UNM

XNUMX גופות משקרות על שולחנות פלדה במעבדת האנטומיה של UNM, עירומים פרט לראשיהם, ידיהם ורגליהם, עטופים בניילון.

סטודנטים בשנה השנייה לרפואה לבושי שיחים כירורגיים ירוקים מסתובבים סביב כל שולחן, מפטפטים באנימציה כשהם מתחלפים בעזרת מספריים וקרקופים כדי לנתח חלקי גוף תוך התייעצות עם ספרי לימוד באנטומיה. כיום הם חוקרים את חלל הבטן, לומדים לזהות את האלמנטים של מערכת העיכול.

ניסיון מעשי במעבדת האנטומיה הוא טקס מעבר מתמשך לסטודנטים לרפואה, אומרת איימי רוזנבאום, מנהלת תוכנית התרומות האנטומיות של UNM. "זה כמו ללמוד שפה חדשה", היא אומרת. "הם מכירים את עצמם עם מבנים."

התלמידים מגלים שכל גוף אנושי הוא ייחודי, ולעתים מתרחק בדרכים משמעותיות מהאיורים האידיאליים המוצגים בספרי הלימוד. "זה מרתק בהחלט", אומר רוזנבאום. "כל אחד מבפנים שונה."

המעבדה, המופעלת באמצעות המחלקה לביולוגיה ותאי פיזיולוגיה של בית הספר לרפואה של UNM, מסתמכת על גופים שנתרמו, היא אומרת. נדרשים כ -60 מדי שנה לסטודנטים לרפואה ולרופאים תושבים, כמו גם לסטודנטים בתכניות הפיזיותרפיה של UNM ועוזרי רופאים.

רבים מהתורמים הם אנשים ממוצא בריאות אשר מבינים את חשיבות התמיכה בחינוך הרפואי. "יש חלק באוכלוסייה שבאמת מבין את הצורך ויתרום, לא משנה מה", אומר רוזנבאום.

אחרים בוחרים לתרום כדי לחסוך בהוצאה של הלוויה, היא אומרת. כל התורמים חייבים לחתום על מסמכים נוטריוניים שמוכנים את גופם לבית הספר לרפואה. לאחר שסטודנטים סיימו את לימודיהם, הגופות נשרפות והשרידים מוחזרים למשפחותיהם.

רוזנבאום מרבה לשתף אחיות הוספיס במאמציה להבטיח כי מספיק גוויות יהיו בהישג יד לקראת תחילת שנת הלימודים החדשה. "הם עושים עבודה רהוטה כדי לדבר באמת עם האדם על מה שקורה", היא אומרת.

הגיל הממוצע של התורמים הוא כ -80 (המבוגר ביותר היה 105), היא אומרת. מקרי מוות נובעים מסיבות מגוונות, כולל גידולים במוח, סרטן מסוגים שונים, מחלות לב ומחלות ריאה חסימתיות כרוניות.

אנשים שמכוונים בצוואתם שצריך לתרום את גופם "למדע" אולי לא מבינים שבפועל סביר להניח שגופם יגיע למתקן מסחרי שמוכר איברים וחלקי גוף למעבדות לצורך מחקר. UNM שונה, אומר רוזנבאום. "המטרה שלנו היא חינוך".

רוזנבאום, שגדל בעיירה קטנה באוקלהומה, התנדב בבית הלוויות המקומי בתיכון והמשיך להצטייד במכללה עם קטין בשירות הלוויות. היא עבדה בבית הלוויות באלבוקרקי לפני שהצטרפה ל- UNM בשנת 2005.

"שירות הלוויות עוסק במתים, אבל זה לחיים - יש בו אינטראקציה אנושית רבה", היא אומרת. "כשהייתי בבית הלוויות, חיברנו אנשים כדי להפוך אותם לראויים לראווה. הנה, אנחנו מפרקים אותם כדי לראות מה גורם להם לתקתק".

המעבדה, בקומה השנייה של מרכז דומניצ'י לחינוך למדעי הבריאות, היא מתקן חדיש שנפתח בשנת 2010. הוא כולל חדר חניטה וכולל אוורור כלפי מטה בכל שולחן המסייע לשמור על הגופות. לח תוך שאיבת רוב האדים מנוזל החניטה.

רוזנבאום אומר שהראשים, היד והרגליים נשמרות מכוסות בתחילת הסמסטר מסיבה מסוימת. "זה די מוריד את הפחד מהנתיחה הראשונה", היא אומרת. "אנחנו לא רוצים להפחיד אותם ביום הראשון. אנחנו רוצים להפוך את זה לקליני ככל האפשר". העטיפות מתפרקות כשהתלמידים נהנים יותר מהעבודה במעבדה.

כשהשיעור בפגישה, האווירה מפתיעה עניינית - אפילו עליזה - כשהסטודנטים שקועים מאוד בעבודתם. פול מקגווייר ורבקה הארטלי, חברי סגל בביולוגיה ותאי פיזיולוגיה של התא, מסתובבים בין הטבלאות, עונים על שאלות ומנחים את הניתוחים.

בתחנה אחת, סבה אוסמאני, רייצ'ל פלדרמן, רייצ'ל באקה וקרולין אייס ניצבות מעל גווייה המוארת במנורה כירורגית תקורה. ספר לימוד, מדריך לחיתוך מודפס ואייפד עמוס באיורים אנטומיים מוכנים לדון בממצאיהם. לכולם היה ניסיון קודם במעבדה, למרות שהם מודים שחוויות מסוימות עדיין יכולות להטריד.

"יש חלקים שהם יותר קשים מאחרים", מודה אוסמאני, חבר בתכנית BA/MD משולבת של UNM. "בשבילי, החלק הכי קשה היה לא הפנים - אלה היו הידיים - החזקת יד וחתך אותה."

פלדרמן אוהב להזכיר לעצמה שכל גוף נתרם למעבדה מסיבה מסוימת. "אתה צריך לזכור שזו הייתה התוכנית שלהם", היא אומרת. "זה מה שהם רצו."