מיקרופלסטיק בכל שליה אנושית, מחקר חדש של UNM Health Sciences מגלה

עבור טוקסיקולוגים, "המינון עושה את הרעל", אמר. "אם המינון ממשיך לעלות, אנחנו מתחילים לדאוג. אם אנו רואים השפעות על שליות, אז כל חיי היונקים על הפלנטה הזו עלולים להיות מושפעים. זה לא טוב."

במחקר, Campen וצוותו, בשיתוף עם עמיתים במכללת ביילור לרפואה ובאוניברסיטת אוקלהומה סטייט, ניתחו רקמת שליה שנתרמה. בתהליך שנקרא כיבוש, הם טיפלו בדגימות בצורה כימית כדי "לעכל" את השומן והחלבונים למעין סבון.

לאחר מכן, הם סובבו כל דגימה באולטרה-צנטריפוגה, שהותירה גוש פלסטיק קטן בתחתית הצינור. לאחר מכן, באמצעות טכניקה שנקראת פירוליזה, הם הכניסו את גלולת הפלסטיק בכוס מתכת וחיממו אותה ל-600 מעלות צלזיוס, ואז קלטו את פליטת הגזים כסוגים שונים של פלסטיק שנשרפו בטמפרטורות ספציפיות.

"פליטת הגז נכנסת לספקטרומטר מסה ונותנת לך טביעת אצבע ספציפית", אמר קמפן. "זה ממש מגניב."

החוקרים מצאו שהפולימר הנפוץ ביותר ברקמת השליה היה פוליאתילן, המשמש לייצור שקיות ובקבוקי ניילון. זה היווה 54% מסך הפלסטיק. פוליוויניל כלוריד (מוכר יותר כ-PVC) וניילון היוו כל אחד כ-10% מהכלל, כשהיתר מורכב מתשעה פולימרים אחרים.

מרקוס גרסיה, PharmD, עמית פוסט-דוקטורט במעבדה של קאמפן שביצע רבים מהניסויים, אמר שעד עכשיו, היה קשה לכמת כמה מיקרופלסטיק היה קיים ברקמה האנושית. בדרך כלל, חוקרים פשוט סופרים את מספר החלקיקים הנראים תחת מיקרוסקופ, למרות שחלקיקים מסוימים קטנים מכדי שניתן יהיה לראותם.

עם השיטה האנליטית החדשה, הוא אמר, "אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא כדי להיות מסוגלים לכמת אותו בצורה נאותה ולומר, 'זה כמה מיקרוגרם או מיליגרם', תלוי בפלסטיק שיש לנו."

השימוש בפלסטיק ברחבי העולם גדל באופן אקספוננציאלי מאז תחילת שנות ה-1950, ויצר טון מטרי של פסולת פלסטיק עבור כל אדם על פני כדור הארץ. כשליש מהפלסטיק שיוצר עדיין בשימוש, אך רוב השאר הושלך או נשלח למזבלות, שם הוא מתחיל להתפרק מחשיפה לקרינה אולטרה סגולה הנוכחת באור השמש.

"זה מסתיים במי תהום, ולפעמים זה מתאירוס ומסתיים בסביבה שלנו", אמר גרסיה. "אנחנו לא רק מקבלים את זה מבליעה אלא גם דרך שאיפה. זה לא משפיע רק עלינו כבני אדם, אלא על כל בעלי החיים שלנו - תרנגולות, בעלי חיים - וכל הצמחים שלנו. אנחנו רואים את זה בכל דבר".

Campen מציין שלפלסטיקים רבים יש זמן מחצית חיים ארוך - פרק הזמן הדרוש למחצית מדגימה להתפרק. "אז, זמן מחצית החיים של דברים מסוימים הוא 300 שנים ומחצית החיים של אחרים הוא 50 שנה, אבל בין עכשיו ל-300 שנה חלק מהפלסטיק הזה מתכלה", אמר. "המיקרו-פלסטיקים האלה שאנחנו רואים בסביבה הם כנראה בני 40 או 50 שנה."

בעוד שמיקרופלסטיק כבר קיים בגופנו, לא ברור אילו השפעות בריאותיות עשויות להיות להם, אם בכלל. באופן מסורתי, מניחים שפלסטיק אינרטי מבחינה ביולוגית, אבל חלק ממיקרו-פלסטיקים כה קטנים שהם נמדדים בננומטרים - מיליארדית המטר - ומסוגלים לחצות את קרומי התא, אמר.

קמפן אמר כי הריכוז ההולך וגדל של מיקרופלסטיק ברקמות אנושיות עשוי להסביר עליות תמוהות בכמה סוגים של בעיות בריאותיות, כמו מחלות מעי דלקתיות וסרטן המעי הגס אצל אנשים מתחת לגיל 50, כמו גם ירידה בספירת הזרע.

ריכוז המיקרו-פלסטיק בשליות מטריד במיוחד, לדבריו, מכיוון שהרקמה גדלה רק שמונה חודשים (היא מתחילה להיווצר כחודש לתוך ההריון). "איברים אחרים בגופך מצטברים על פני פרקי זמן ארוכים בהרבה."

קאמפן ועמיתיו מתכננים מחקר נוסף כדי לענות על חלק מהשאלות הללו, אך בינתיים הוא מודאג מאוד מהייצור הגובר של פלסטיק ברחבי העולם.