התנדבות תקווה

שליחותה של אישה אחת לעזור לאנשים שנפגעו ממוח

כאשר ננסי הנסן הגיעה לבית החולים UNM באוקטובר 2016 כדי לראות חבר שבעלה היה חולה לזמן קצר ביחידה לטיפול נמרץ במדעי המוח, האישה העליזה בדרך כלל נבהלה.

הנסן שלף מחברת ועט והחל מיד לרשום את שמות הרופא המטפל, האחות המטפלת והאחיות ליד המיטה. אחר כך הסבירה בשלווה לחברתה כיצד פועל בית חולים מלמד ולמה לצפות.

חרדת האישה שככה, ובעלה, שהשתומם מהשינוי, שאל את הנסן את סודה.

"זה כי אני יודע מה היא מרגישה," אמר לו הנסן. עשרים חודשים קודם לכן, הנסן הייתה זו שמירה על משמר החרדה במחלקה לטיפול נמרץ לבעלה מייקל, שסבל ממפרצת מוח. לרוע המזל, לאחר כמעט שלושה ימים, הרופאים החליטו שאין עוד מה לעשות, והוא הורחק מתמיכה.

בידיעה שזה עתה עזרה לחברתה בתקופה קשה, הייתה להנסן התגלות. "בסוף הלילה חשבתי 'אני צריך לעצב את התפקיד הזה. אני צריך להיכנס לכאן ולהתנדב ולעשות את זה'".

וכך הגיעה לבלות בכל שבוע אחר צהריים בביקור עם מטופלים ובני משפחותיהם בתפקידה כנווט ההתנדבות של היחידה.

קל לזהות את בני המשפחה החדשים, אומר הנסן. "העיניים שלהם מזוגגות ויש להן 'אלוהים אדירים, מה קרה לי עכשיו?' תראה."

היא ממהרת להרגיע אותם שזה טבעי לחוש חוסר התמצאות. "זה נורמלי - זה מה שזה עושה לך כשיש לך אדם אהוב שמרחף בין חיים ומוות", היא אומרת. "זה משפיע עליך באופן שבאמת בלתי אפשרי לתאר אותו עד שעברת את זה."

מסעו של הנסן להבאת נוכחות מרפאת ליחידה החל ב -11 בפברואר 2013, היום שבו התמוטט בעלה בן ה -58 כשהתכונן לצאת לעבודה כמנכ"ל חברת תעופה.

"זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה דרכתי את הרגל בבית החולים הזה", היא אומרת. "כנראה ידעתי לפני שהם עשו שהוא לא עומד להסתדר". אבל בעיצומה של הטרגדיה הנסן התרגש מאוד מחמלתם של האחיות והרופאים שטיפלו בבעלה.

"בעלי נפטר ביחידה הזו - מעולם לא עזבתי", היא אומרת. "התאהבתי בכל צוות האנשים. במקום שזה יהיה מקום שבו מעולם לא רציתי לחזור כי זה המקום שבו בעלי מת, זה הפך להיות הבית שלי רחוק מהבית".

הנסן קורא למשפחות שאהוביהם נמצאים בטיפול נמרץ לנהל רישום של הבדיקות שנערכות, מי הזמין אותן ומה התוצאות שיוחזרו על ידי המעבדה. "ביום השלישי שכחת מה קרה באותו יום, כי הכל מטושטש ביחד", היא אומרת.

חלק מהאנשים כל כך מבוטלים עד שמעקב אחר מה שמתרחש מיום ליום יכול להיות כל מה שהם יכולים לנהל. למי שפחות המום, הנסן מסביר באופן שיטתי את תפקידי הרופאים, האחיות והטכנאים שעסוקים בניהול היחידה.

"אני מסירה את הבלבול - זה הדבר הראשון", היא אומרת. "אני מעצים אותם, כי אני יודע שחלקם מפחדים לשאול שאלות. אני אומר להם, 'הם רוצים שתבינו, אז זה בסדר לשאול שאלות'".

מסירותו של הנסן ליחידה קיבלה צורות רבות. כמה חודשים לאחר מותו של בעלה, היא ושתי בנותיה הבוגרות החליטו להשתמש בכסף שנתרם על שמו כדי לממן כנס טיפול קריטי שנתי ב- UNMH בניהולו של ג'ון מרינרו, הרופא, שהפקח על טיפולו של מייקל.

הוועידה מציגה מצגות על ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקריטי, אומר הנסן. אחד הדוברים דן בפרוטוקולים לניתוחי לב תומכים בחיים מתקדמים. "תוך שבועיים חייו של מישהו ניצלו בגלל ההליך הזה", היא אומרת (מאז הפכה לסטנדרט ב- UNMH). "זה היה מדהים שזכיתי להיות הקטע הזעיר הזה".

מחייה כאם להישאר בבית לפני אובדן בעלה, הפכה הנסן לשגרירה של צוות הטיפול הקריטי של UNMH, כשהוא מציג מדי שנה בכנס ובאגודת הסטודנטים לטיפול קריטי. היא קיבלה את התואר הראשון שלה בתקשורת וכיום היא עובדת על התואר הראשון שלה דרך אוניברסיטת קולורדו סטייט.

"אני מאמינה שלאלוהים היו המון תוכניות בשבילי שלא היו קרות אלמלא בעלי היה נפטר", היא אומרת. "זה היה האירוע ההרסני ביותר בחיי - ואני עדיין ממשיך להתאבל אחרי חמש שנים, כי הייתי נשוי לו כל חיי הבוגרים - אבל אני רואה את היכולת המדהימה להשפיע".

"במקום שרוב האנשים היו מתרחקים ומעולם לא ירצו לשוחח על דברים אלה שוב, אני משתמש בו כדי להשפיע על הדור הבא של סטודנטים לרפואה שהופכים לרופאים, במיוחד בטיפול קריטי. אני עובד עם משפחות אלה שבורי לב שאינם יודעים שהם זקוקים לי ".