אחיות רבות מתארות את העבודה שהן עושות מדי יום כקריאה. אבל עבור אחות אחת בבית החולים לילדים של אוניברסיטת ניו מקסיקו, ייעוד חייה הגיע ביום שבו התבקשה לטפל ביילוד - לא כאחות, אלא כאם.
אוליביה פניה, RN, עובדת ביחידה לרפואת ילדים כללית בקומה השישית של בית החולים לילדים של UNM. כמה מהילדים הצעירים והפגיעים ביותר במדינה היו תחת השגחתה.
"התקבלתי לעבודה היישר מבית הספר לאחיות," אמרה פניה בחיוך. "אני אסיר תודה על היחידה שלי; אני פשוט אוהב אותם."
עבודתה של פניה ברפואת ילדים מעמידה אותה לעתים קרובות בעמדות לנחם ילדים והוריהם כשהם מתמודדים עם הלא נודע.
הקריאה
ביום חורפי בשנת 2022, הייתה זו פניה שמצאה את עצמה מתמודדת עם הלא נודע. היא הייתה במשמרת שלה בבית החולים כשהטלפון הנייד שלה צלצל. זה היה עובד ממחלקת הילדים, הנוער והמשפחות של ניו מקסיקו (CYFD). בנוסף להיותה אחות, ואם לשניים, פניה הייתה גם אמא אומנה במשך שנים רבות.
כשהם התקשרו אלי הם אמרו, 'הנה המצב, הנה הילד. אתה מעוניין באומנה?' יש לי תפקיד של אמא אומנה ואני לא קופצת לשום דבר שאני לא מרגישה שהמשפחה שלי יכולה לעמוד בו.
"כשהם התקשרו אלי, הם אמרו, 'הנה המצב, הנה הילד. האם אתה מעוניין באומנה?'”
במהלך השיחה הראשונה, פניה אמרה שהפרטים היו מעורפלים. נאמר לה שהתינוקת נולדה פג והיא נמצאת כעת ביחידה לטיפול נמרץ בילודים (NICU) בבית החולים לילדים של UNM, במרחק קומה אחת מהמקום שבו פניה קיבלה את השיחה.
"יש לי תפקיד של אמא אומנה", אמרה פניה. "אני לא קופץ לשום דבר שאני לא מרגיש שהמשפחה שלי יכולה להתמודד איתו. צריך כפר כדי להקים משפחה, ואני צריך את הכפר הזה בכל פעם שאני מביא ילד חדש לבית שלי".
אז פניה התקשרה לצוות התמיכה שלה: בעלה, אמה ושני ילדיה הביולוגיים, שהיו אז בני 10 ו-13.
"כולם אמרו שכן; כולם היו על הסיפון," אמרה פניה. "ואז הייתי במצב פאניקה מלא. לא היו לי דברים לתינוקות. לא היה לי כלום."
Tהוא מבקר
פניה ובעלה, אלחנדרו פלסצ'נסיה, הלכו לטיפול נמרץ לפגוש את התינוקת שהם הכירו רק בשמה, אדיסון. הגבלות שלאחר נגיף הקורונה עדיין היו במקום בבית החולים, כלומר רק אדם אחד יכול להיכנס ליחידה לטיפול נמרץ בכל פעם. פלסנסיה נכנסה ראשונה.
"הוא היה מסוגל להיכנס לשם ולהחזיק אותה", אמרה פניה. "כשהוא יצא, הוא היה בהלם, והוא הזהיר אותי. הוא אמר, 'היא כל כך קטנטנה'".
כשפניה נכנסה למחלקת טיפול נמרץ לאחר מכן, היא הבינה. אדיסון, שנולדה יותר מארבעה שבועות לפני הזמן, שקלה רק 2 קילו.
זה היה מפחיד עם כל החוטים והחוטים והמוניטורים וכל מה שקרה, אבל אני אומר לכולם - התאהבתי בה בשנייה שראיתי אותה.
"זה היה מפחיד עם כל החוטים והחוטים והמוניטורים וכל מה שקרה". פניה מעולם לא טיפלה בתינוק טיפול נמרץ לפני כן. "אבל אני אומר לכולם - התאהבתי בה בשנייה שראיתי אותה."
ואז גילו פניה ובעלה על הסיבוכים הרפואיים הנרחבים של אדיסון. היא 'לא הצליחה לשגשג', מונח המשמש לילדים שאינם מתפתחים או גדלים כרגיל. אדיסון דימם משני צידי המוח שלה, וגרם להתקפים. הריאות שלה לא היו מפותחות לגמרי אז היא הסתמכה על מכונת נשימה כדי לשמור על דרכי הנשימה פתוחות.
"זה היה לא אמיתי. זה היה, בהחלט 'אוי, אלוהים, תראה את הדבר הקטן הזה, נלחמת על חייה'", אמרה פניה. "וידעתי מאותו רגע שאני עומד להיות לצידה, ואנחנו הולכים לגרום לזה לעבוד".
זה בדיוק מה שקרה. בכל סיכוי שהיתה לה, פניה הלכה למחלקת טיפול נמרץ כדי לראות את אדיסון, להחזיק אותה, לדבר איתה. בין אם זה היה בימי החופש שלה, או בין משמרות, פנה הייתה שם.
"הלכתי לראות אותה כל יום, גם אם זה היה ל-15 דקות. רציתי שהיא תכיר את הקול שלי ואת הצחוק שלי. החזקתי אותה ורק סיפרתי לה על היום שלי או, סיפרתי לה למה היא הולכת לחזור הביתה. רציתי שהיא תשמע אותי כל יום".
חודש אחרי חודש, אדיסון המשיכה להתחזק יותר ויותר. עם האהבה והתמיכה של פניה ובעלה וצוות NICU בבית החולים לילדים של UNM, התינוקת אדיסון התחילה לשגשג.
"אהבתי את כל האחיות והרופאים שלי," אמרה פניה. "כולם תמכו והבינו את המצב שלה ואת מי שאני נכנס לחייה".
המייל
לאחר מספר חודשים בטיפול נמרץ, הגיע הזמן שאדיסון יחזור הביתה. כאם אומנה, פניה ידעה שביתה יהיה רק זמני עבור אדיסון. זה חלק מהתפקיד שהיא נרשמה אליו. בשבע השנים האחרונות, פניה טיפלה בילדים ואהבה אותם עד שהגיע הזמן לשחרר אותם.
זה לא אומר שזה קל להרפות. באותו רגע פניה לא ידעה כמה זמן היא הולכת להיות בחייה של אדיסון, אבל זה לא שינה את המחויבות שלה או את אהבתה.
ואז בשעת לילה מאוחרת, בזמן שאדיסון עדיין היה בטיפול נמרץ, פניה קיבלה אימייל מאמו הביולוגית של אדיסון.
בניתי מערכת יחסים טובה עם אמה הביולוגית. באותו לילה קיבלתי ממנה מייל, וזה היה כל כך לבבי וכל כך מרגש. היא קיבלה החלטה, ההחלטה הכי קשה שמישהו יכול לקבל, שאדיסון נמצאת במקום הכי טוב שהיא יכולה להיות, איתי.
"בניתי מערכת יחסים טובה עם אמה הביולוגית, והיא הייתה ממש מעורבת באותה תקופה", אמרה פניה. "באותו לילה קיבלתי ממנה מייל, וזה היה כל כך לבבי וכל כך מרגש. היא קיבלה החלטה, ההחלטה הכי קשה שמישהו יכול לקבל, שאדיסון הייתה במקום הכי טוב שהיא יכולה להיות איתי".
אמו הביולוגית של אדיסון רצתה שפניה תאמץ את אדיסון.
"רעדתי ובכיתי", אמרה פניה. "כדי להקריב את זה, אני יודע שההחלטה הזו הייתה כל כך קשה עבורה. אז, מצד אחד, הייתי כל כך שמח. ומצד שני, הייתי כל כך עצוב. זו החלטה קשה. אני אמא של הילדים שלי, אז לא יכולתי לדמיין את ההחלטה הזו. והיא עשתה את זה. ואני כל כך גאה בה".
פניה הסכימה לאמץ את אדיסון ורק כמה ימים לאחר מכן, לאחר שישה חודשים בטיפול נמרץ, אדיסון הייתה מוכנה לחזור הביתה למה שהיה עכשיו לה בבית עם פנה.
העתיד
שנתיים לאחר מכן, יושבת בחדר המשחקים של חיי הילד בבית החולים לילדים של UNM, אדיסון הבהירה, הבלונדינית, כחולת העיניים, משחקת בשמחה עם צעצועים בזמן שאמה חולקת את הסיפור שלהם. הזמן מאז עזיבתי את ה-NICU לא היה קל, אבל לראות את אדיסון משחקת וקוראת "אמא, אמא", קשה לדעת.
"אם תסתכל עליה עכשיו, לעולם לא תנחש מה היא עברה", אומרת פניה. "היא עדיין מתעסקת עם הרבה. יש לנו הרבה מכשולים שאנחנו עוברים. עדיין יש לה חור פעיל בלב. היא מתעכבת התפתחותית וקיימת אפשרות שהיא על הספקטרום".
אבל פניה אומר שהכי חשוב, אדיסון מאושר.
"יש לה אישיות כל כך פרועה ומרגשת ואופטימית. פשוט מדהים לראות כמה היא שמחה ואוהבת ויוצאת חוץ, והיא רק בת שתיים. היא מאוד מאוד מצחיקה וכל כך חכמה".
פניה אומרת שאדיסון היא הילד האומנה האחרון שלה, אבל לא התינוק האחרון שלה.
"אני מצפה לילד הרביעי והאחרון שלי וזו הולכת להיות ילדה קטנה. אז, אדיסון הולך לגדול עם החבר הכי טוב."
בזמן שהיא אורזת את אדיסון כדי ללכת הביתה לנמנם, פניה נזכרת בילדי האומנה האחרים שעזרה להם בדרך, צופה בהם גדלים ומעניקים להם את אהבתה.
"אם אתה הורה אומנה ואתה עושה את זה מהסיבות הנכונות, זה מה שגורם לזה להרגיש כמו הישג", אומר פניה. "אנחנו חייבים ללמוד לאהוב ולהרפות כי אלה לא הילדים שלנו."
אבל בחיוך לאדיסון, פניה מודה, "יש לי מזל גדול כי אני לא צריך לשחרר אותה".