כשהגעתי בשנת 1968 חלו שינויים בתוך המוסד. ארנולד התבקש להיות יו"ר הרפואה בפועל כשסול פאפר MD עזב, ובוב סטון MD החליף את Reg Fitz MD כדיקן בית הספר לרפואה. כיו"ר נוירולוגיה, הוא לקח על עצמו את התפקיד הנוסף הזה בהתלהבות ובביטחון שבו קיבל את פני בבוקר יולי לוהט. המעברים במנהיגות שהתרחשו בתקופה השנייה של חמש השנים של מחצית המאה הראשונה הראו את הצורך הצפוי להביא לבנייה ארוכת טווח של בית הספר לרפואה לאחר ראש החוף הראשוני של הקמת יוזמה חדשה זו. ארנולד היה בבירור חלק מקבוצת מנהיגות חדשה זו, והתמקד בתוכנית אסטרטגית של עשר שנים להתגבר על האתגרים העומדים לפנינו.
הטעם החלוצי הזה היה באוויר, והתחושה של הפשלת שרוולים ולגרום לזה לקרות הייתה בכל מקום. כזכור, בית החולים ההודי של מחוז ברנלילו בו שוכנת ההוראה הקלינית, הוסב למרכז הרפואי במחוז ברנלילו (BCMC) וההיסטוריה של טיפול בחולים עמידים ללא חיוב של חולים, הייתה זקוקה לתוכנית עסקית חדשה. . לא היה ברור כיצד ה- SOM יכול להוות מודל עסקי בטוח כלכלי, אך זה לא עמד בדרכו להתקדם. הפקולטה הקלינית שהקימה את בית הספר היו בעיקר רופאים מתנדבים מהקהילה הפרטית, והגיע הזמן לגייס סגל קליני מכוון מחקר אקדמי במקביל לפקולטה ללימודי מדעי יסוד אקדמיים שגויסו קודם לכן.
ארנולד הצליח לייצב את הסגל הקליני החדש שהגיע, ולפקח על שכירתו של יו"ר רפואה חדש, ראלף וויליאמס, אשר יקבל על עצמו את האחריות לבניית מחלקה רפואית אקדמית קשה. לאחר ביצוע השלבים הללו, חזר ארנולד להוביל את המחלקה לנוירולוגיה לתכנית אקדמית חזקה שנמשכה עד היום.
כחבר ושותף ותיק, ארנולד היה גבר לכל עונות השנה, והנאתו מסקי במורד משקפת היבט בלתי נשכח באופיו האקדמי: תמיד מול במורד התלולים ביותר, ותמיד מעודד בעליזות עם פחות ניסיון. אני זוכר תמיד כשהוא היה צועק את המנטרה של חייו, "עקוב אחריי", ונעלם בענן שלג במורד המדרון.
מנקודת המבט שלי, תפקידו לסייע לבית הספר לרפואה להשיג את המצוינות שאנו נהנים היום היה מפתח, ונפלא להיזכר בו.