לפני כמעט 20 שנה, ד"ר סנג'ייב ארורה נכנס למרפאתו ומצא אישה בת 43 הלוקה בפטיטיס C המבקשת טיפול בפעם הראשונה, לאחר אבחון ראשוני שמונה שנים קודם לכן.
כשנשאלה מדוע היא תעכב את הטיפול, אמרה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לקחת פסק זמן מהעבודה כדי לבצע את הטיול של חמש שעות לאלבוקרקי; היא גם הייתה אלמנה עם שני ילדים לטפל בהם. לבסוף היא ביקשה עזרה כאשר כאבי הבטן שלה החלו להפריע ליכולת העבודה שלה.
אבל זה היה מאוחר מידי.
הפטיטיס C שלא טופלה גרמה לסרטן כבד מתקדם שלא התאים לניתוח או להשתלת כבד. היא מתה כעבור שישה חודשים.
התרופה והמומחיות הדרושות לטיפול במחלתו של חולה זה היו זמינים. אבל, היא מתה מכיוון שלרופא בקהילה שלה לא הייתה המומחיות הנדרשת לטיפול במחלתה.
הידע הנכון לא היה קיים במקום הנכון בזמן הנכון.
סיפורה של אמא זו היה אחד מני רבים שד"ר ארורה היה עד לו במרפאתו באלבוקרקי. באותה תקופה היו 28,000 חולים עם הפטיטיס C בניו מקסיקו ורק 1,500 טופלו. אנשים מתו ממחלה ניתנת לריפוי וריפוי, כיוון שלא יכלו לגשת לטיפול בזמן.
הוא החליט לפעול.
ראשית, הוא שלח את הפרוטוקול שלו לטיפול בהפטיטיס C לרופאי טיפול ראשוני ברחבי המדינה. אך עד מהרה הבין שפשוט מתן המידע הנכון אינו מספיק. כדי להשתלט על מורכבות הטיפול בהפטיטיס C, הספקים היו זקוקים למשהו נוסף.
ד"ר ארורה גייס רופאי טיפול ראשוני ברחבי המדינה ליצירת "קהילת עיסוק" וירטואלית או מרחב בו הרופאים יוכלו ללמוד ממומחים ואחד מהשני; שם הם יכלו לדון בדוגמאות ממציאות שהציעו תובנה לגבי המטופלים והמערכות הייחודיות של ניו מקסיקו. בשנה אחת הפכו רופאים אלה למומחים בטיפול בהפטיטיס C - סיפור ההצלחה הראשון של הארגון העולמי המכונה כיום "פרויקט ECHO".
