הצהרה אישית
כשאני מחליקה את התג שלי ודלתות פעולת הביניים 3 נפתחות, אני שומעת את התינוקות בוכים, ואני יודעת בדיוק מה תהיה העבודה שלי להיום. במהלך תשע השנים האחרונות, כפרופסור משנה לרפואת ילדים, העיסוק שלי כיסה את כל היקף רפואת הילדים הכללית, אבל פיתחתי את הנישה שלי בטיפול ביילודים עם חשיפה לתרופות לפני לידה. זיהיתי את הצורך הגדול שאינו מסופק בטיפול באוכלוסיית המטופלים הזו בסיכון קיצוני, והגדלה. יילוד הסובל מתסמינים של גמילה מאופיאטים הוא חולה מאתגר לטיפול. תינוקת תמימה הסובלת ובוכה עקב שימוש בחומרים של אמה מעוררת רגשות עזים אצל הנותנים לה טיפול. האם לעתים קרובות נאבקת באשמה עמוקה, בבעיות ובמחלות נלוות הקשורות להפרעות בשימוש בסמים, ומהטלטלה הרגשית הרגילה שחוות אמהות טריות. לתוך הדינמיקה העמוסה הזו עם חולה שברירי ופגיע והורה שנדחק מאוד לשוליים ונשפטים בקהילה, שניהם חלק מסוגיית בריאות הציבור כלל-ארצית ורבת פנים, אני נכנס כמנהיג של הצוות המטפל בתינוק הזה. בעוד שהטיפול הרפואי בתינוק הזה הוא המוקד שלי, ההנהגה שלי במתן טיפול חמלה היא העבודה החשובה ביותר שאני עושה למען בריאות התינוק.
כשאני נכנס לשלב אמצע הקריירה שלי, הצעדים הבאים ברורים לי. אני נרגש מעבודות החינוך והמלגות בקהילה שכבר יוצאות לדרך. אני גם מתכנן להמשיך את תפקידי כמוביל בקידום הטיפול החמלה של אוכלוסייה פגיעה ושולית זו. אני מדגמן את הטיפול הזה כראש צוות הטיפול, אני מלמד את הטיפול הזה במפורש במצגות ואני דוגל בטיפול זה בעבודות אקדמיות.