ההיסטוריה של הדמיה משפטית

צילום הרנטגן התגלה בשנת 1895 והיישום הפורנזי הראשון של טכנולוגיה זו התרחש באותה שנה שבה הוא שימש לאיתור קליעים. במהלך השנים שלאחר מכן שולבו צילומי רנטגן במלואם בתרגול היומיומי של פתולוגיה משפטית ונדרשו לצורך הסמכה של בודק רפואי.

טומוגרפיה ממוחשבת של רנטגן (CT) פותחה בשנת 1974 כצאצאי הצילום ואפשרה לסדרה של תמונות דו ממדיות לתת נקודת מבט תלת ממדית. טכנולוגיית CT התקדמה במהירות מרכישת פרוסות עוקבות ועד להיקפים מלאים ברזולוציה גבוהה (CT ספיראלי עם מספר גלאים) שניתן לשחזר בכמה מטוסים. ההתקדמות בעיבוד מחשבים ובאחסון הנתונים המגולמות במערכות ארכיון ותקשורת תמונות (PACS) הובילו לטכנולוגיה "חסרת סרטים" ואפשרו סקירה זריזה של אלפי תמונות כולל רב-כיווני ושחזורים תלת-ממדיים. 

סורקי הדמיית תהודה מגנטית (MRI) פותחו גם בשנות ה -1970 והשתלבו בתרגול הרפואה בשנות ה -1980. טכנולוגיה זו משתמשת בשדה מגנטי שנוצר על ידי סליל מגנטי חזק כדי ליישר את פרוטוני המימן וגלי הרדיו של הגוף כדי לעורר את הפרוטונים כך שהם פולטים גלי רדיו. ההבדלים בין האופן שבו הפרוטונים ברקמות שונות מתרגשים ופולטים תדרי רדיו יוצרים תמונות. תמונות אלה נבדקות גם עם תחנות עבודה של PACS. 

בעוד שהרפואה הקלינית מיהרה להעריך ולאמץ טכנולוגיות אלה הפתולוגיה הפורנזית איטית יותר לעקוב אחריה בעיקר בגלל תקציבים ממשלתיים לא מספיקים והתפיסה לפיה נתיחה היא "תקן הזהב". אף על פי כן, טכנולוגיות ה- CT וה- MRI יושמו לראשונה על נתיחה משפטית באופן מוגבל בשנות התשעים ותועלתן המשיכה להערך עד שנות האלפיים עד היום. עם זאת, המחקרים נפגעו על ידי גודל קטן ותכנון מוגבל (למשל, לא מסונוורים ונתיחה נתיחה משמשת כתקן זהב ולא נתיחה + שיטות הדמיה מתקדמות). מחקרים מוקדמים אלה הניבו עדויות לא עקביות לגבי התועלת של CT לאחר המוות בזיהוי פציעות ובזיהוי סיבת המוות. אולם לכל הפחות, CT נקבע כתוספת עזר לנתיחה משפטית. באופן כללי, CT עדיף להערכת עצמות ו- MRI טוב יותר להערכת רקמות רכות.